הצדדים החיוביים שבתהליך אוסלו

שלושה עשורים לאחר החתימה על הצהרת העקרונות שהיוותה את נקודת הפתיחה לתהליך אוסלו, עדיין שוררת לגביו מחלוקת בקרב החברה הישראלית. תומכי תהליך אוסלו טוענים כי היה תחילתו של תהליך פיוס בין ישראלים לפלסטינים, אשר שלדידם נקטע בגלל ההתנהלות הכושלת של ההנהגה הישראלית והפלסטינית, שלא ידעו לחצות את הרוביקון בדרך לפשרה היסטורית שתביא לקץ הסכסוך. מנגד טוענים מבקרי התהליך כי מדובר היה בטעות היסטורית שמקורה באשליה של הממשלה הישראלית בראשות רבין ופרס, ומאוחר יותר גם של ממשלת ברק.

שלושה עשורים לאחר החתימה על הצהרת העקרונות שהיוותה את נקודת הפתיחה לתהליך אוסלו, עדיין שוררת לגביו מחלוקת בקרב החברה הישראלית. תומכי תהליך אוסלו טוענים כי היה תחילתו של תהליך פיוס בין ישראלים לפלסטינים, אשר שלדידם נקטע בגלל ההתנהלות הכושלת של ההנהגה הישראלית והפלסטינית, שלא ידעו לחצות את הרוביקון בדרך לפשרה היסטורית שתביא לקץ הסכסוך. מנגד טוענים מבקרי התהליך כי מדובר היה בטעות היסטורית שמקורה באשליה של הממשלה הישראלית בראשות רבין ופרס, ומאוחר יותר גם של ממשלת ברק. לדידם ממשלות אלו שגו באשליה שניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, אשר ראו בהסכמי אוסלו חלק מתורת השלבים של אש”ף. מתנגדי התהליך הדגישו את המחיר הכבד מאוד שישראל שילמה בדמות רציחתם של יותר מאלף יהודים על ידי הטרור הפלסטיני, ואף גרסו כי הקמת הרשות הפלסטינית בארץ ישראל היוותה סכנה לביטחונה של מדינת ישראל.

נראה כי במבט לאחור ניתן לקבוע כי תהליך אוסלו היו בו חסרונות, אבל גם יתרונות.

ראשית, הסכמי אוסלו היו עבור יצחק רבין אמצעי להפרדה בין ישראל לפלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, במטרה לגבור על האיום הדמוגרפי ולמנוע מצב שבו מדינת ישראל הופכת ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה דו-לאומית. זהו יעד שרוב הישראלים מעוניינים בו. עד שהמלך חוסיין התנתק מערביי הגדה המערבית ב-1988 (בעקבות האינתיפאדה הראשונה) תמך רבין ב”אופציה הירדנית” שעל פיה ירדן תהיה השותף להסדר מדיני לצורך טיפול בסוגיה הפלסטינית ועתיד שטחי הגדה המערבית. רבין לא רצה שישראל תשלוט בעם אחר, ותמיד היה מוכן לחלוקת הארץ. בשנות התשעים של המאה הקודמת הגיע למסקנה שהדרך היחידה להגיע להסכם עם הפלסטינים כרוכה במו”מ עם יו”ר אש”ף יאסר ערפאת. כמו כן, רבין העריך שמצבו הקשה של הארגון לאחר שתמך בסדאם חוסיין היה הזדמנות לסגור עסקה בתנאים נוחים יותר לישראל. מבחינתו, הסכמי אוסלו היוו מכשיר ליצירת הפרדה מדינית בין ישראל לפלסטינים, והקמת מדינה דה-פקטו בריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. ההפרדה המדינית שמקורה בהסכמי אוסלו, ובמסגרתה 95% מהאוכלוסייה הפלסטינית נשלטת בעיקר על ידי הרשות הפלסטינית, הפכה לעובדה בת שלושה עשורים. בהיבט הזה תרם תהליך אוסלו תרומה משמעותית לבלימת איום המדינה הדו-לאומית, שהיווה סכנה קיומית לעתיד המדינה היהודית.

שנית, תהליך אוסלו הבהיר לזרם המרכזי בציבור היהודי בישראל ולהנהגתו כי אין שום סיכוי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהגיע להסכם שלום עם התנועה הלאומית הפלסטינית בעתיד הקרוב. רבין לא תמך בהקמת מדינה פלסטינית אלא ב”מדינה מינוס”, כאשר ישראל תמשיך לשלוט על בקעת הירדן במובן הרחב של המילה וגושי ההתיישבות. זאת בדומה לעמדותיו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, אשר תמך בקבלת תוכנית השלום של הנשיא טראמפ. לעומת זאת, היו שני ראשי ממשלה ישראליים שהציעו ויתורים מרחיקי לכת במטרה להגיע להסדר קבע. הראשון היה אהוד ברק, שהציע בוועידת קמפ דייוויד (יולי 2000) לפלסטינים הקמת מדינה פלסטינית על שטח של 92% מהגדה המערבית וכל רצועת עזה; קליטה מוגבלת של פליטים על בסיס הומניטרי של איחוד משפחות; וריבונות פלסטינית על השכונות הערביות במזרח ירושלים, כולל ברובע המוסלמי והנוצרי בעיר העתיקה. ההצעה נדחתה על ידי ערפאת. בספטמבר 2008 הניח אולמרט על שולחן המו”מ הצעה נדיבה עוד יותר, שלא התקבלה על ידי אבו מאזן. הצעה זו כללה הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים בשטח של 100% מהגדה ורצועת עזה, עם חילופי שטחים וויתור על השליטה בבקעת הירדן. לאחר שהוויתורים של ברק ואולמרט, אשר אף פעם לא זכו לתמיכת הזרם המרכזי של החברה הישראלית, נדחו על ידי ההנהגה הפלסטינית, הפנים הציבור הישראלי כי פער העמדות בין הצדדים אינו מאפשר הגעה להסכם. עובדה זו לא הייתה מתגלה ללא תהליך אוסלו, שבמסגרתו התגלתה הסרבנות הפלסטינית ליד הישראלית המושטת לשלום. בהיבט הזה תהליך אוסלו היה תהליך למידה של החברה היהודית בישראל והנהגתה, כאשר גרם להתבגרותה והתפכחותה מאשליות אופטימיות כי השלום בפתח. רוב הישראלים הבינו כי הסכם שלום ישראלי-פלסטיני אינו בר השגה בעתיד הנראה לעין.

שלישית, לקח מרכזי שלמדו החברה היהודית והנהגתה מתהליך אוסלו הוא כי מוטב לישראל לא לסמוך על אחרים בנוגע לביטחונה. הציפייה של ממשלת רבין כי ערפאת והרשות הפלסטינית ילחמו בארגוני הטרור הפלסטינים וימנעו פיגועי טרור נגד ישראל (בלי בג”ץ ובלי בצלם), התבררה כמנותקת מהמציאות. הסכמי אוסלו נתנו לערפאת לנהל את חייהם של הפלסטינים בערי הגדה והרצועה וציידו אותו בכלי נשק במטרה להיאבק בארגוני הטרור הפלסטינים. אולם בסופו של דבר, הנשק הופנה נגד חיילי צה”ל ונגד אזרחי ישראל, כאשר אנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שהיו אמורים להיאבק בארגוני הטרור הפלסטינים כמתחייב מההסכם, אף לקחו חלק בפיגועי טרור נגד ישראלים. גם ההצעה שכוח רב-לאומי בבקעת הירדן יחצוץ בין ישראל לאיומים ממזרח, סוגיה שעליה הסכימו אולמרט ואבו מאזן במסגרת המו”מ שניהלו על הסדר הקבע, התבררה כאשליה. הלקח הברור הוא שישראל צריכה להיצמד לתפיסת הביטחון שלה, קרי להגן על עצמה בעצמה, ולא לסמוך על אחרים. הציבור הישראלי והנהגתו הבינו במחיר דמים כבד כי יש לנהל בתבונה את הסכסוך ההיסטורי, ושהמציאות ממחישה פעם אחר פעם כי המאבק אינו ניתן לפתרון בעתיד הנראה לעין.

הניסיון המצטבר לאחר שלושה עשורים מאז תחילתו של תהליך אוסלו מעלה שתי המלצות עיקריות:

1. ההנהגה הישראלית חייבת להמשיך להתנהל בזירה הפלסטינית מתוך ידיעה כי בעתיד הנראה לעין הצד הפלסטיני אינו שותף אמיתי להסכם שלום. גם אם קיים או יקום מנהיג פלסטיני שיושיט יד לשלום, תרחיש לא סביר בעתיד הקרוב, פער העמדות הבלתי ניתן לגישור בין ישראל לפלסטינים לא יאפשר הגעה להסכם שישמור על נכסיה הביטחוניים והלאומיים של ישראל ועל זהותה היהודית של המדינה.
2. כדי לבלום את איום המדינה הדו-לאומית על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מוטב יהיה לממשלת ישראל לחתור לבצע חד-צדדית אלמנטים נוספים של “תוכנית טראמפ”, כגון החלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות בגדה המערבית, שיאותתו על הרצון להפרדה בין ישראל לפלסטינים. בנוסף, בניגוד לאינסטינקטים של ראשי המתנחלים, ממשלת ישראל צריכה להימנע מהתיישבות באזורים בעלי צפיפות אוכלוסייה פלסטינית. מהלכים אלו צריכים להתבצע בהסכמה לאומית רחבה, תוך הסבר ברור לציבור הישראלי שמהלכים אלו מגשימים את החזון הציוני ומחזקים את ביטחונה הלאומי של מדינת היהודים.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / ZUMA Wire